וכשזה ייגמר...

 
מוצ"ש 20:25 – שעה נפלאה למשחק כדורסל. 1,800 איש מילאו את האולם בגן-נר. אווירה מחשמלת. התרגשות. מתח. טכס מרגש לגלבוע-מעיינות ברוש שעשתה אליפות ועלתה לליגה ארצית. תחושה של משחק עונה.
ובאמת זה היה אמור להיות משחק עונה, כזה שמסדר למנצחת מקדמה משמעותית לפלייאוף, רק שעל הפארקט ראינו רק קבוצה אחת מהרגע הראשון.
הוואל, לימונד, ובעיקר גרין פשוט עשו סל בכל התקפה. ברגעים שהצלחנו לדגדג ולרדת לסביבות ה 10 הפרש זה היה בעיקר כשהאלה מת"א ירדו קצת לשאוף את האוויר הנקי של הגלבוע על הספסל.
מאכזב מה שראינו מהקבוצה שלנו ודווקא במשחק כל-כך חשוב – מבולבלים, לא מסודרים, נרפים, לא מרוכזים.
חוץ מוויטינגטון שנתן את המספרים הרגילים (27 נקודות ו 14 ריבאונדים) קשה לציין עוד נקודות אור בצד שלנו. ואיפה התרומה של הישראליים ??? (8 נקודות).
 
פלייאוף עוד תאורטית יכול להיות לנו העונה, אבל לא ככה. לא ביכולת הדלה הזאת.
ואם לא פלייאוף אז המטרה עכשיו היא לסיים את העונה בצורה שמכבדת את המועדון, ולזה אני מתכוון למה שקורה על הפרקט אבל גם למה שקורה ביציעים.
 
כן, התאכזבנו, כעסנו, אולי אפילו הרגשנו מושפלים. אבל היי...אנחנו גלבוע-גליל. מחבקים ואוהבים את השחקנים והקבוצה גם כשהם מפשלים. גם שהם גורמים לנו למפח נפש.
אפשר להעיר, לבקר, לדרוש – הכל בסדר, כל עוד זה נעשה בצורה מכובדת ומכבדת.
ולא פחות חשוב...שאנחנו האוהדים נשאר מלוכדים ושנתמוך האחד בשני כשקשה.
 
אז מחר יום חדש ומתחילים להתכונן למשחק הבא באשדוד.
שכל אחד יאסוף את עצמו ואת הרגשות שלו – הולכים אחרי הקבוצה באש ובמים.
 
 
הבטחנו זה לזו
ברגע של חולשה
שאם זה יגמר
נגמור את זה יפה
אני יודע ואת יודעת
כי אתמול בערב היית שונה

 
אדום נלחם עכשיו על הכבוד !!!