שאלה של השקפה
 
איזה הפסד מרגיז לאתא – לא ישנתי כול הלילה מרוב עצבים ואכזבה.
מחצית ראשונה מפוזרת שלנו בהתקפה עם מסירות ליציע ואיבודי כדור מעצבנים התחלפה לרגעים איכותיים ברבע השלישי.
ריבאונדים ומתפרצות קטלניות וההפרש כבר 8 לנו.
ואז נעלמנו.
ריצת 20-1 לאתאים עם מטווח שלשות קטלני ולנו לא הייתה תשובה.
ההגנה המפורסמת שהביאה אותנו עד הלום נעלמה כלא הייתה ובהתקפה שום דבר לא הלך.
תוסיפו לזה ערב איום ונורא שלנו מטווח השלשות וקיבלתם הפסד עם הרבה משמעות.
משחק שלישי העונה שאין לנו תשובה לאגרסיביות של אתא ואנחנו שוב יורדים מנוצחים במשחק שהיה יכול לסגור עבורנו את יתרון הביתיות בפלייאוף.
פיספוס מעצבן שכזה שטורד את המנוחה בשאלות ותהיות.
ואולי באנו עם יותר מידי ביטחון ?
האם יש לנו את זה ?
האם באמת אנחנו הטובים בליגה ?
ומה יהיה בפלייאוף ?
 
אז הסתובבתי בחוסר נינוחות כול השבוע עד שבא הבן של סיגרס והחזיר אותי למציאות.
"איך היה המשחק בשלישי ?" אני שואל את מקס, הילד בן השלוש שנוגס בשניצל ישראלי בפעם הראשונה.
מבלי להתבלבל ומבלי להקדים קנה לוושט הוא עונה לי בביישנות..."כיף"
כי הילד אוהד אמיתי שיודע שכול עוד אנחנו נהנים מהעונה הכול באמת יפה וטוב. זה רק עוד משחק בדרך הארוכה אל המטרה.
 
או כפי שמילות השיר של שלמה ארצי מספרות לנו, הכול שאלה של השקפה.
 
"אם אתה עובר ת'לילה
אז סימן שכבר עברת
את מרחק הלב מן המחר,
וחיית קצת למעלה,
וחיית קצת למטה,
העיקר חיית כי בסוף תנחת".