לא עוד הפסד

דווקא התחיל די נחמד עם מחצית מעולה של מנקו ווילסון, משחק קבוצתי שוטף ואנרגטי שעם קצת יותר ריכוז היה מגיע לסביבות העשר הפרש לנו.
ובמחצית השנייה הנהריינים העלו אגרסיביות בהגנה ולנו לא הייתה תשובה.
שוב עומדים מסביב ומפגיזים שלשות, שוב אין משחק פנים ושוב הגבוהים של היריבה חוגגים עלינו בצבע.
שלשה של ברנדווין לשיווין עוד נתנה תיקווה אבל בזה זה נגמר.
אז יש מי שרותח על יאנג שלקח שלשת התאבדות בסוף, יש מי ששואל לאן נעלם לנו ה"טיש" העונה, ויש מי שכועס על מנקו שנעלם ברגעים ארוכים מידי על גוד'ס שלא משפיע על ברנדווין שלא מוסר ועל ווילסון שלא זורק, ויש מי שכבר מחליף שחקנים, מאמנים, מעסים מנהלים וסדרנים.
ויש כאלו שפשוט שותקים, מבינים ומפנימים....
 

כי התחושה שהולכת להיות עונה לא פשוטה כבר מקננת במחשבה אצלנו די הרבה זמן.
עד עכשיו די התעלמנו מאיתותי האזהרה.
הפסדים קשים עברו עלינו כמו גם כמה ניצחונות נאים מה שנתן את התחושה שאולי בכול זאת נפתיע את עצמנו ואת כולנו, שאולי נצליח להתחבר למובילי הליגה
אבל מול נהריה נראה שהאמת הופיעה במלוא עוצמתה ואכזבתה ולמען הסר ספק אמרה לנו את שלא רצינו אולי להבין ולהפנים עד עכשיו – גלבוע-גליל קבוצת תחתית.
מאכזב ? מעצבן ? – אולי ....אבל בואו נרגע, בואו ניקח נשימה עמוקה ובואו נקדיש לעניין עוד מחשבה.
 
אחרי שהבנו כולנו את מקומנו הנוכחי בפלאנטת הכדורסל של ישראל לעונה זו בואו נדבר גלויות על מה המשמעות של להיות קבוצת תחתית.
קבוצת תחתית לא בוחלת באמצעים, קבוצת תחתית מרביצה ונלחמת, לא מחפשת לשחק יפה, קבוצה שלא מתאכזבת יותר מהפסדים, אחת שמתרכזת במשחקים הבאמת חשובים וקבוצת תחתית צריכה במקביל לעשות שינויים.
והכי חשוב קבוצת תחתית חייבת, אבל חייבת את תמיכת האוהדים ברגעים הקשים.
ולנו יש אולטראס להתפאר בהם ולהתגאות בם.
התגבשה באופן נפלא קבוצת אוהדים גדולה, חבורה מסורה ואכפתית שמלווה הקבוצה לכול מקום בהרבה חום ואהבה.
בראשותו של עידן דרורי (התותח) ותמיכתם המאסיבית של עוד רבים וטובים נוצר פה משהו מקסים לשנים.
ובמצב כזה אין מצב שקבוצת התחתית שלנו לא תעמוד במשימה הקשה שעוד נכונה לה בעונה זו.
 
אז עם תחושת הגאווה והתיקווה, עם הבנת מצבנו הברורה, עם הציפייה רק לטוב ולעוד כמה רגעי נחת ואושר בהמשך הדרך, ועם ציטוט מתאים למצבנו המורכב ניפרד עד למוצ"ש שם נפגוש עוד חבר'ה שמחפשים את עצמם.
 
"היופי הגדול של החיים אינו טמון בכך שלא ניפול, אלא בכך שנקום כל פעם מחדש" (נלסון מנדלה)