"מרתון"...

ערב. יום עם מזג אוויר מוזר – בבוקר גשם שוטף, בצהריים שרב. אני על ההליכון בחדר כושר מנסה להוריד מעלי עדיין את החגים ויום העצמאות.
עולה על המכשיר ושם תוכנית לריצה קלה. זה מכשיר חדש כזה שמראה לך גם נוף כשאתה רץ. הרגשה של "כאילו-כזה".
 
אני מתחיל לרוץ בקליל והמסך מראה טיילת ומרינה ליד הים. משם עובר לרחובות עיר מודרנית ואז מתחיל לטפס על איזה הר פסטורלי.
בדרך אנשים עושים לי שלום. מכוניות צופרות. איש קורא עיתון בתחנת אוטובוס ואפילו נדמה לי שמישהי זורקת לי "איזה חתיך אתה" (לא עניתי. מה לעשות שהיא צודקת...)
מד המרחק מראה 2.6 ק"מ.
לאט-לאט הדופק עולה, אני מתחיל להזיע בכל מיני מקומות והנשימה נהיית כבדה – התחיל להיות קשה (איזה זקן...אלק מחשבות על מרתון בגילי המתקדם).
 
באו לי המחשבות על גלבוע-גליל שלנו באשדוד (תעשו כאילו הפתעתי אתכם בקטע הזה...)
מסדר הפצועים מתארך – בראון זה כבר היה ידוע אבל עכשיו גם ה"מלאך" די הצטרף אליו ברבע הראשון.

הריסון נפצע בשלב מוקדם של המשחק

שוכי מנסה לרכז, וויז מנסה לקלוע, קרפלס לא מדויק, לידיי מאוד לבד, ווילאמס נותן פייט אבל קשה לו מאוד, עמית עולה לכמה דקות ולא מצליח לשנות.

נלחמו, רצו, קפצו אבל זה לא הספיק. אולי התעייפו? אולי נגמר האוויר ונגמר הכוח ?
איכשהו דווקא ברגעים האלו חשבתי לעצמי (תוך כדי ריצה מתנשפת), כשפתאום התברר שהכול אצלנו נורא שברירי, שבא לי פשוט לחבק כל אחד ואחד מהשחקנים שלנו. מדגדג לי להראות כמה אנחנו אוהבים ומעריכים כל רגע קסום שהם איתנו.
 
המחשבות רצו אבל אז תפסתי את עצמי, כשמד המרחק על הליכון מראה 3.2 ק"מ ואני כבר נושם פעם כן ופעם לא (זקן, כבר אמרתי..) – הלו אסטרוגו. מה זה הרגשנות הזו רגע לפני המאני-טיים האמיתי ??? תפוס את עצמך בחור. העונה רק התחילה !!!!
נכון, הפסדנו לאשדוד אבל למרות העייפות והפצועים חייבים להמשיך קדימה בכל הכוח – יש עוד 4 משחקים חשובים לפנינו ואז פלייאוף קטלני.
רוצים להפוך את העונה הנפלאה הזאת להיות עונה מופלאה. לעשות את מה שאף אחד לא נתן לנו סיכוי לעשות.
 
אז כשמד המרחק מראה. 4.5 ק"מ ואין יותר חמצן בריאות ויתרתי. לקחתי רגע קטן להסדיר נשימה (הכל טוב...מותר ואפילו כדאי לעצור לרגע לפעמים).
יאללה...מנוחה (קלה) וביום חמישי מגיעים להרצליה עם כוחות מחודשים. לא מוותרים אל אף משחק. ממשיכים קדימה בכל הכוח.
 
דיו גלבוע !!!!