ההחלטות של אריאל

עברו כבר כמה ימים מאז הניצחון הענק בירושלים ואני עדיין עסוק בלהסדיר דופק ונשימה.
איזה קאמבק, איזה לב, איזו קבוצה – תענוג !!!

 
לפני כחודש וחצי היינו עם ארבעה הפסדים ואני הלכתי מוטרד לאימון הקבוצה להרגיש את הדופק. אריאל כנראה ראה שאני לא כתמול שלשום אז הוא לחץ לי את היד וחייך – "יהיה בסדר אתה תראה. אל תדאגו," הוא אמר לי.
צדק הקואץ' שלנו. באמת הכל עכשיו הרבה יותר בסדר ואנחנו עם שישה ניצחונות מתוקים ודרמטיים.
אז בואו רגע נדבר על המאמן הצנוע שלנו וברשותכם נתמקד בשלוש החלטות שלו במשחק נגד ירושלים.
 
להלביש או לא להלביש ?
בראון סוחב רגל וכבר בחימום ראינו שהוא לא במצב לשחק. ובכל זאת אריאל הסתודד אתו ובעצה אחת הוחלט שהוא משחק. ולא סתם משחק, פותח בחמישייה.

החלטה שיש בה סיכון. החלטה של מאמן ושחקן שמלאים בביטחון, כבוד ואמונה האחד בשני.
אפשר היה להגיד שהמשחק פחות חשוב אחרי 5 ניצחונות, אפשר היה לוותר ולהתחיל הכנות לנס-ציונה.
אבל לא – ווינר נשאר ווינר עד הסוף. אין משחקים לא חשובים – מסר ברור וחד.
 
מה להגיד ואיך להגיד ?
15 נקודות יתרון לירושלים. רבע אחרון 7 דקות לסוף. העסק נראה אבוד.קואץ' אריאל מחליט לקחת פסק זמן ושלא כהרגלו לעשות אותו כשכולם (כולל כולם - שחקנים, מאמנים, מנהלים, אנשי עזר) עומדים סביבו בתוך המגרש.
זה היה רגע של נאום ציוני גאה והתלכדות קבוצתית מרשימה שבסיומם אריאל זרק למגרש את תותחי ההגנה הכבדים וויליאמס את קרפלס ומכאן יצאנו לריצת 15-0 מדהימה ולניצחון.
רק מאמן שמרגיש את הרגע ואת השחקנים יכול לגרום לזה לקרות.
 
להחזיר או לא להחזיר ?
את הקאמבק המשוגע הזה עשינו כשבראון על הספסל.
30 שניות לסיום בר טימור בשלשה מצוינת הצליח להשוות.
אז מה אתם הייתם עושים כאן? משאירים את בראון על הספסל או מעלים אותו בחזרה לשניות הסיום?
אריאל בחר לחזור אתו מהטיים-אאוט.
הכדור היה אצל האריסון ומשם עבר לבראון. הירושלמים התבלבלו וקפצו עליו שלושה והוא במסירת גאון מצא את שוכי בפינה שקרע את הרשת הירושלמית בשאגה אדירה.


 
כן, אלו היו ההחלטות של אריאל שעשו את ההבדל בערב מיוחד ומרגש - תודו שכשמסתכלים על המשחק מנקודת המבט הזאת הוא עוד יותר מרשים.
 
אז נקנח במשפט קטן על החלטות ועל החיים ונצא לדרכנו להתכונן לעוד משחק דרמטי וחשוב.
 
"אלו ההחלטות שלנו שקובעות את גורלנו ולא נסיבות חיינו...."