אני אוהדת עם מצלמה.

התמונות שלי רחוקות מהאובייקטיביות הנדרשת מצלם שמצלם עבור גוף תקשורת, הן מחפשות את השחקנים שלנו, את הקהל שלנו (אותו הן לצערי לא תמיד מוצאות). רק לעיתים רחוקות שחקני הקבוצה שכנגד יהיו נושא התמונה.
אתם בטח חושבים שאני עומדת על הפרקט, במקום הכי טוב לראות ממנו את המשחק, שיחקתי אותה. וזה נכון. אבל יש גם הפרעות, לדוגמא הדבר הכבד הזה שנמצא אצלי ביד (המצלמה, למי שלא הבין). וגם השופטים שנתקעים לי הרבה פעמים בתמונות.
 כדי לתפוס את התמונות הטובות באמת אני צריכה להיות מרוכזת כל הזמן ועל העמדה שלי אין חילופים. כל משחק אני מפספסת כמה שוטים טובים אבל יש פספוסים שממש מבאסים אותי, כמו הטבעה 360 של מיצ'ל וואט באשקלון.
לא אלאה אתכם בקשיים הטכניים הכרוכים בצילום, בהבדלים בין העדשות השונות, בשינויי התאורה בין אזור הפרקט לאזור היציע, באור הקשה באולם הפחים בחולון ובאור הנהדר במלחה ירושלים. אבל תאמינו לי, זה לא רק ללחוץ על כפתור.
אלוני: התלבטות קשה בכל שניה במשחק, לעצור נשימה עם גרין או לתקתק תמונה?

לעיתים קרובות אני נתקלת בניגוד אינטרסים בין היותי אוהדת לבין הצורך לצלם. מה יותר חשוב: לצלם את כדור הביניים של תחילת המשחק או לשיר את "שיר החקלאי"? למחוא כפיים ולשמוח על חטיפת כדור או לצלם את ההתקפה שבאה בעקבותיה? לשמוח על סל נהדר או להחזיק את המצלמה בשתי ידיים (פעם כמעט נפלה אחרי שלשה של טישמן במלחה).
אני משתדלת לשלב, לעשות הכל בו זמנית, אבל בשורה התחתונה – אני אוהדת עם...מצלמה
 
לקפוץ עם הדאנק  של מיטש וואט  או לחכות לסיום לסיפוק של התמונה המלהיבה?