בואו נתחיל מהסוף.
 יש רבע כוס ריקה באליפות הזו, זה נכון.
זה לא המפעל האירופאי הכי בכיר שיש, זו ליגה שבסך הכל די קטנה עלינו, חבל שאין תחרות בארץ, ובדרך כלל האולם בגן נר פחות מלא.
יופי, אמרנו את זה. עכשיו אפשר להפסיק להציק ולהתפנות לחגיגות באמת? נהדר.
ויש מה לחגוג, יש הרבה מאד מה לחגוג.
אפשר לחגוג עם המאמן שלנו, שכבר כשהיה שחקן היה ידוע כאחד החכמים בליגה, וכיום כמאמן ראשי על הקווים, כשלצידו המטכ"ליסט הכי פייטר בליגה (תמיד אני חושב על ברק פלג כששרים "אני הולך ליחידות המובחרות"), הלב מתמלא גאווה אדומה (וגם, יש להודות, צביטת כאב קטנה על עודד. איפה אתה, יא קטש?)
אפשר לחגוג עם "המבוגרים האחראים" של הקבוצה, בני עמק החולה. תואר שלישי לאבישי ותואר שלישי לעידו, ושניהם לא שיחקו אפילו דקה במכבי. לרוב השחקנים בליגה אין אפילו אחד כזה, למרבה הצער.
אפשר לחגוג את התפתחות של דוגי. עוד כישרון ישראלי ענק שצומח מהמועדון הזה. האיש הצנוע הזה מוסיף כל שנה עוד אלמנט למשחק שלו. קבוצות שימשיכו לחשוב עליו בתור "האיש שיודע לזרוק מ3, ולא הרבה מעבר" ימצאו אותו חודר שוב ושוב, זורק בשמאל, מוסר אסיסטים ועוד ועוד. משנה לשנה הוא נהיה מסוכן יותר, חד יותר ומגוון יותר.
אפשר וצריך וראוי לחגוג עם טישמן ופרחי שנמצאים במקום שייתן להם את ההזדמנות הכי טובה שיש כדי לפרוח ולהגיע לטופ של הכדורסל. הרי כמעט אין ישראלי בכיר שלא עבר פה (ותרשו לי רגע לטשטש את ההבדל בין הגליל והגלבוע), אפשר להתחיל לבדוק שמות, אבל עזבו אתכם, בטוח נשכח מישהו.
אפשר לחגוג עם הזרים שלנו, עם ג'וזף ג'ונס שהתחיל את העונה מהוסס, וממשחק למשחק הוא משתפר ומשתפר. מלך הצבע, ג'וזף. ולחשוב שפעם פחדנו מסופו... עם רומיאו טראוויס, שהוא לא רק הMVP של הליגה הבלקנית, הוא אחד הזרים הכי מגניבים שדרכו פה (לייק ענק על תנועת הירייה שלו אחרי שהוא התעורר במחצית השניה), אם הוא תופס יום טוב, אפשר לחלום על- עזבו, לא ננחס. אפשר לחגוג עם כריס תומאס, האיש שההבדל בינו לבין צ'ייסון אלן הוא ההבדל בין קבוצה שמפסידה למכבי חיפה, לקבוצה שמדורגת בצדק ובביטחון רב במקום השני.
ויותר מכל הזרים, לחגוג ולחבק חזק חזק את קורטני פלס. האמת היא שכבר בשנה שעברה התאהבתי בו, החל מהמשחק במלחה, ובכל דאנק שלו עוד קצת. הסיפור האישי שלו השנה (כולל הקטע ביגור) הוא מסוג הדברים שלא משנה מה תכתוב עליהם, תמיד המילים יחווירו לעומת המציאות. כל שנשאר הוא לחקות את יהוא אורלנד, בריאיון הבלתי נשכח שלו בשנה שעברה ולהגיד Courtney, we love you.
ואחרונים חביבים – האוהדים. סוף סוף האולם בגן נר מראה מה הוא יכול לעשות. אולם מלא, רועש וביתי כמו שצריך להיות. ארגון האוהדים בהנהגת בארי המיתולוגי ואביב היורש מגיע לכל משחק, אבל כמות כזו של קהל מעודד, לא זכורה לי אפילו בנוקיה. עכשיו, חברים, אחרי שהוכחתם שאתם יכולים למלא את האולם – הגיע הזמן לעשות את זה יותר מאשר בגמר אחד של מפעל אירופי.
יאללה חברים, טפירו מחכה לנו.
 
נ.ב.
לא טעיתי, לעידו יש שלושה תארים. מלבד היול"ב והבלקנית הוא גם זכה בתואר הMVP של ליגת הקיץ, אל תשכחו לו את זה, אה?
כתבות נוספות:
(כמעט) סיכום עונה
לא עושים דברים כאלה לבן אדם
אז איפה מתחילים?
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...