גל, גוני, אבישי, עידו, דגן, זיו, אנטון, ג'ק, מרקו, וורן, קורטני, טיירל, ברק וליאור היקרים:

אני מרשה לעצמי לפנות אליכם בצורה הזו משום, שבלי ידיעתכם, הפכתם להיות מכרים קרובים ובני בית בביתי.
מידי משחק חוץ (אותם אלה שבעלי היקר לא נסע אליהם) במהלך העונה האחרונה, השלט היה נלקח מידיהן המתמרמרות של הבנות, הטלוויזיה היתה עוברת כיוונים אחרונים, הבית כולו היה נכנס לכוננות ואז אתם הייתם באים להתארח.
במהלך המשחק קפצנו לא פעם. לא, לא משמחה (אם כי גרמתם לנו גם שמחה רבה בעונה הזו). הקפיצות היו ברובן קפיצות של בהלה: תמיר, אותו בעל יקר, נוהג לנהל איתכם שיחות אינטימיות במהלך כל משחק שכזה. כאשר המשחק מתחמם הטונים הולכים ועולים. קצת מבהיל לשמוע פתאום קריאה רמה, שבאה כאילו משום מקום.
אין ספק שקריאותיו של תמיר נשמעו עד אשדוד, חולון, ירושליים וכל מקום אחר אליו הגעתם. "יופי גל!!!", "קדימה דוגי!!!" ו"טוב גוני!!!" הן רק חלק מהרפרטואר. לרפרטואר העשיר הזה נוספו גם עצות רבות לשיטת המשחק, הוראות רבות עבורך ליאור ולעיתים גם ביקורת על השיפוט ועל האוהדים. מפתיע שמנהלי הקבוצה עדיין לא שכרו את תמיר כעוזר מאמן נוסף.

לקראת סיומה של עונה נהדרת הייתי רוצה להוסיף גם איזו מילה ממני: גלבוע גליל שמה אותנו על המפה. לא רק משום שעכשיו כולם (או לפחות כל אלה שמתעניינים בכדורסל) יודעים איפה זה גן-נר, אלא בעיקר משום שהוספתם לנו המון גאוות יחידה. קבוצה שעולה למגרש כקבוצה, מציגה במשחק שלה שיתוף ומביאה איתה צניעות לצד אמונה ביכולת, היא קבוצה שכיף לאהוד ולאהוב. את כל אלה הראיתם היום במשחק מול ירושליים. תמיר ובנותינו הגדולות נסעו לעודד אותכם בנוקיה כדי שהפעם תשמעו את הקריאות בצורה ברורה יותר. ואני מצאתי את עצמי פתאום מול הטלוויזיה ממלאת את מקומו ומסייעת לכם בקריאות עידוד מן הספה.
כבר הוכחתם שאתם מסוגלים לנצח את מכבי תל אביב בגמר. אני בטוחה שאתם יכולים לעשות זאת שוב. אבל גם אם היכולת הזו לא תבוא לידי ביטוי ביום חמישי, אנחנו אוהבים אותכם ומודים לכם על עונה נפלאה. מקווים שכולכם תישארו איתנו גם לעונה הבאה ולאלה שיבואו אחריה.

                                                                                                                                                                      יעל אסטרוגו