זהו, נגמרה העונה, מוקדם ממה שחשבתי וצפיתי. 

גם אחרי ההפסד הראשון באשדוד (אחרי שיצאתי מהדיכאון), חשבתי שאפשר לצאת מהבור הזה, הרי כבר יצאנו מבורות לא קטנים העונה (מי שכח את גמר הליגה הבלקנית?). הודעתי לכל מי שהסכים לשמוע שאם מישהו יכול לחזור מ 2-0, זה ליובין והשחקנים שלנו. ואז הגיע המשחק בגן-נר שחיזק את הטענה שלי, אנחנו טובים מהם, טפירו עייף ואפשר לעשות את זה.
למשחק האחרון באשדוד הגעתי אופטימית במיוחד. 200 האוהדים שהגיעו מהצפון רק חיזקו את האופטימיות אשר עלתה על גדותיה.
אבל זה לא קרה. עצוב, כואב, מדכא. לכולנו. זה עדיין לא אומר ששחקנים יכולים להיכנס לחדר ההלבשה בלי להודות לקהל המדהים הזה שנסע 3 שעות (+) בשביל לראות אותם ועודד כל המשחק, בעיקר כשמדובר במשחק אחרון לעונה. קבלו נזיפה וח"ח לקפטן הדגול שהחזיר אותם.
ובמעבר חד, אפשר כעת לסכם עונה שבמבט לאחור (ועל אף שלא הסתיימה בפיינל פור), היתה מעניינת, לעיתים מורטת עצבים ולעיתים מדהימה. השיאים הזכורים לי, ככה בשליפה, הם הניצחון המדהים במלחה, סל הניצחון הלא יאומן של יבזורי נגד ראשון וכמובן גמר הגביע הבלקני, אכן שיאים ראויים לציון ובטח יש עוד מלא ששכחתי.
אז תודה לכל מי שהיה שותף ואיפשר לזה לקרות (בלי שמות, אם נתחיל, לא נסיים עד העונה הבאה ויש תכניות לקיץ...) ובתקווה לראות את כולם שוב בעונה הבאה.
"כל יום ראשון רגיל, הרגש שוב מתחיל, כי עוד כמה שעות אני הולך לצעוק, לתת את כל כולי..." אומר שירו של המשורר הידוע G. Supporters ואני שואלת: עכשו, כשנגמרה העונה, מה נעשה בימי ראשון?!
יאללה, ביי.
כתבות נוספות:
מתוק מדבש
קשה בפחים
שני הפסדים, שלושה קהלים
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...