נקודה אחת קטנה שעושה הבדל גדול
 
 
שלוש שניות ועשירית על השעון. כדור מהצד של ירושלים. יוגב אוחיון מוציא את הכדור שמגיע לג'רום דייסון. בן אלטיט נצמד אליו באגרסיביות ומונע ממנו לשחרר זריקה. דייסון לא מתבלבל ומוצא את אוסטין דיי לבד מתחת לסל. דיי מסתובב וזורק מעל הידיים של זאק לידיי שמאחרות להגיע. הכדור נכנס ויוצא ואנחנו ביציע פוצחים בשאגה אדירה – יששששש !!!
ניצחון בנקודה. ואיזה ניצחון חשוב ויקר.
נקודה שעושה את ההבדל בין הצלחה לכישלון, בין שימחה עד לב השמיים לעצב עמוק ואכזבה.
נקודה קטנה-גדולה שמאפשרת לנו להלל את זאק לידיי על ערב ענק ושליטה מדהימה ברחבה (20 ריבאונדים !!!), להתרגש מהשלשה הנפלאה של שוכי דקה לסוף, מקור הרוח של בראון מהעונשין, מההחלטות המעולות של אריאל, שהחילופין שלו הפכו את המגמה במשחק ברבע האחרון, להתפעל מהמקום הרביעי אליו הגענו כמעט מבלי להרגיש.
וכמובן שאי-אפשר בלי לפרגן לקהל המדהים שלנו על תצוגת ענק שכללה קונפטי, פוסטר ענק חדש ומרגש, שירה אדירה מלווה בתופים ושריקות שהרעידו את גג האולם בדקות ההכרעה.   
וחייבים גם לציין את פרויקט ההוקרה המדהים לוותיקי המועצה (לא יודע מה אתכם אותי זה מרגש כמעט עד דמעות), וגם לשבח את הפירוטכניקה החדשה של הצגת השחקנים בפתיחת המשחק (נפלא !!!).
 
ולחשוב שאם דיי הירושלמי המתוסכל היה מכניס לנו את הבומבה הזאת על הבאזר היינו בכלל מתעסקים בדברים אחרים....
אם חס וחלילה (שום-בצל, מלח-מים, טפו-טפו-טפו) זה היה קורה, היינו בכלל מדברים עכשיו על בחירת זריקות לא טובה ואחוזים רעים מהשלוש, היינו מציינים את שלוש הזריקות של שוכי שהלכו למקום הלא נכון, מציינים משחק שלא זרם לנו טוב בחלקים רבים, על הגנה שכשלה על ריצ'י האוול, בעיקר בחצי הראשון.
אבל איזה כיף שלא צריך לחפור על הדברים האלה – אושר גדול !!!
ובעצם אריאל, גיא קפלן והשחקנים דווקא כן צריכים לעסוק (והרבה) בשבוע הקרוב בכל מה שלא עבד. חייבים ללמוד ולהשתפר כל הזמן.
 
ומה אנחנו האוהדים נעשה בימים הבאים אתם שואלים ?
אנחנו נתלהב, נשמח, נפרגן, ננוח ונתכונן לחיפה אצלנו בבית בשבוע הבא. עוד משחק קשה וחשוב.
לא יכולים כבר לחכות....
 
האדום (הנכון) עולה !!!