מעלה זיכרונות
 
 הפסד צורב וכואב לאילת...איך ידענו שכך יקרה ?!
 
כמה דיברנו על שזה משחק מוקש, ואסור שנגיע שאננים, שחייבים להגיע חדים ואגרסיביים.
ובכל זאת הייתה תחושה שאחרי שני ניצחונות גדולים תגיע נפילה.
ולא כי אנחנו חכמים אלא פשוט אנחנו זוכרים. זוכרים את העונה שעברה – אז משחקים שהיינו חייבים לנצח הפסדנו וכאלו שהם בונוס יצאנו עם היד על העליונה.
 
אוף....מעצבן. במקום להיות במקומות בטוחים במרומי הטבלה אנחנו שוב קרובים לאזור המסוכן.
 
אבל בואו רגע נדבר על אילת שהגיעה חבולה ופצועה. ליתר דיוק בואו נדבר על שניים – טרי (שלנו) ואפיק ניסים.
אי-אפשר היה שלא להתפעל מהם.
אישית כמי שאירח את טרי מספר פעמים אצלנו בבית (יש לו תאבון של חמישיה שלמה לאיש המקסים והצנוע הזה) וכמי שמחובר לגילו (המופלג) של אפיק ניסים, שמחתי (קצת) בהצלחתם.
טרי השתלט לנו לחלוטין על הרחבה וקטף ריבאונד שניצח לאילת את המשחק (איך נרדמנו בשמירה ?!) ואפיק ניסים קלע מכל מצב 32 נקודות (שאפו !).
בשמי ובשמכם אני מרשה לעצמנו לפרגן להם – בצנעה, אמונה ונחישות הם גברו עלינו.
 
ואנחנו עדיין עם אותן הבעיות – חלשים (מאוד) בריבאונד, קבלת החלטות לא טובה שגוררת המון איבודי כדור (בעיקר במתפרצות), משחק איטי ולא חכם נגד שמירה אזורית.
תוסיפו לזה שהאריסון חזר אבל לא ממש מצא את עצמו והנה לכם ההסבר לתצוגה החלשה מול אילת.
 
נכון, זה מבאס, אבל בואו נאסוף את עצמנו כמו שאנחנו יודעים לעשות.
לפנינו שבועיים של קצת מנוחה והרבה עבודה קשה.
שום דבר לא יבואו לנו בקלות העונה. כל משחק מחדש נצטרך למצוא את האנרגיות והמפתחות לניצחון.
 
בעוד שבועיים (בערך) הרצליה.
ובינתיים אנחנו האוהדים נחים, מתכוננים ובעיקר זוכרים להאמין בקבוצה שצריכה אותנו מאחוריה עכשיו וכל הזמן.
 
אדום עולה !!!