דף הבית >> ארכיון ומדיה >> כתבות >> 2017/18 >> היציע הנשי
 

מה ניצח את מכבי? ברור...3 צמידים ושרשרת חרוזים אדומה מפולין

שבע בבוקר, יום ראשון. השמש זורחת לי מול העיניים והרי הגלעד נישאים במלוא נוכחותם.
אני נזכרת שאתמול, בשעה הזאת, התעוררתי בהתרגשות ובציפיה לקראת יום השבת אשר בא עלי לטובה עם כל מה שהוא הביא עימו.
נרגשת, מתארגנת, חושבת מה ללבוש?
להתאים פריט לבגד  - "להשלים את ההופעה" בפרטים הקטנים.
שלושה  צמידים אדומים על היד, נשיקה לכל אחד מהם והתאמה מושלמת ללק האדום שנמרח מבעוד מועד,
שרשרת חרוזי עץ אדומים (שנרכשה במיוחד בפולין – ארץ אבותי) מונחת על חולצה לבנה. הנעליים האדומות נתנו את הטאצ' הסופי.
נשמע רדוד עד כאן, מגדרי משהו... נכון. מבטיחה להפסיק עם זה.
מארגנים את המשפחה ליציאה:
"כולם לבשו את החולצות?"
לא שכחתם את הצעיפים?"
ו"למה הצמיד שלך לא על היד???"
אין לחץ, הטירוף מתחיל..!
המתבגר מחליט שהוא לא מצטרף לנסיעה כי יש לנו כמה תחנות בדרך והוא צריך לישון, לנוח, להתכרבל ו/או להיות פאסיבי בכל דרך שהיא.
מוותרת לו, בכל זאת אוהד מכבי אז זה בסדר שישאר עם האנרגיות שלו בבית.
צ'יק צ'אק טלפון קטן לאחיינית המוש שלי ואחרי שעה פלוס של התארגנות (!) – היא מתייצבת. יפיופה אמיתית בקפוצ'ון אדום וג'ינס בגזרה הנכונה.
האוטו מלא? אפשר לזוז.  אין מושב ריק כשנוסעים למשחק!
 

אביזר חובה למשחקי הקבוצה- שלושה צמידים

כל הדרכים מובילות לת"א, אפילו אם זה "דרך" חיפה. עצרנו לשופינג קצר ולארוחה קלה. המשכנו
להוד השרון, שם חברנו אל משפחת "אחותי הצהובה". 2 זאטוטים קיבלו את פנינו בהתרגשות ובחליפות צהובות כחולות למהדרין.
חשקה נפשי לנשק את המתוקים ולהשאיר עליהם חותמת אדומה ובוהקת בצורת שפתיים. בחיי שריחמתי עליהם וגם לא היה זמן לקרייסס אז ויתרתי..
זאטוט אחד הצטרף אלינו בדרך להיכל. זה היה אך טבעי שאשיר לו כל הדרך שירי אוהדים אדומים במטרה לגרום לשטיפת מוח "סמויה". נכשלתי... הזאטוט לא קלט ולא היה מוכן אפילו לשמוע! קשוח!
מחוץ להיכל ההמון מתאסף. אנשים יפים מכל הצבעים. איזה כייף, ההתרגשות עולה מדרגה ואנחנו מתחילים לעלות במדרגות.
מצטלמים צילומי ראווה, אחווה, שלום ורעות – אחרי הכל משפחה מפרגנת ומקבלת (ברגע זה) כל אדם, בכל צבע.
איזה יופי... טירוףףףףףף...
 

אנחנו ביציע, יושבים בסמיכות האדום לצהוב. הצהובים יושבים, מביטים, מוחאים, נינוחים בכסאותיהם – לא זזים. ואנחנו, האדומים, לא יושבים, לא נחים, לא רגועים לא שאננים – אש בישבננו האדום.
מה יהיה? אין לי אויר! לא מפסיקה לצווח באוזניה של חברה לצוות, למשפחה המורחבת שלי, לחברים החדשים שלי למקום הטוב שבו אני נמצאת.
אני לא רואה בעיניים מרוב מה שאני רואה. דרוכה כמו אל מול קו מטרות לפני השמע הפקודה "אש". אף ילד לא ישאל אותי עכשיו, 20 שניות לסיום המשחק: "אמא, עוד כמה זמן נשאר??!!"
צווחת עליה: "אף אחד לא מדבר עם אמא בזמן משחק, את לא רואה שאני בטרפת???  – לכו לדודה הצהובה, היא כבר תענה לכם!"
שחקן שלהם מנסה להחטיא וגם לא מצליח, צחוק גדול מתפרץ ממני ואז, עוד כמה שניות.. החברה שלפני מסתובבת אלי, מחזיקה את הלב ועוצמת עיניים: "זהו, אני לא יכולה יותר – אני לא עומדת בזה!".
אני מהופנטת ואז צווחת כמו שמעולם לא שמעתי את עצמי וקוראת לה: "את יכולה לפתוח עיניים – ניצחנו!!!!"