במילה אחת - אכזבה
 
הגענו לגן-נר בסביבות 12 בלילה אחרי התבוסה הקשה למכבי ת"א. קר. חשוך. עייף. עצוב. מאכזב.
 
במשחקים ביד-אליהו/נוקיה/מנורה/מבטחים תמיד ידענו להוציא מעצמנו יותר ואפילו לגרד ניצחונות הרואיים. עם התחושה הזאת יצאנו בשקיעת השמש לכיוון תל-אביב להתמודד עם הפקקים של מוצ"ש.
לא הפעם. לא עם היכולת הזאת. לא עם הסגל הזה. פשוט לא.אכזבה עצומה אחרי שהיינו במשחק בחצי הראשון.
אבל כשהתוצאה בריבאונדים היא 51-22 (!!!) ההפרש על הלוח מצדיק את הכמעט 30 הפרש.
כמובן שלא רק בגלל הריבאונד הובסנו – ריבאונד הוא רק מראה למה שקורה בקבוצה.
ריבאונד זה מחויבות, ריבאונד זה תשוקה, ריבאונד זה לחימה, ריבאונד זה לקיחת אחריות. את כל אלה איבדנו בתקופה האחרונה.
זו לא גלבוע-גליל שאנחנו רגילים לראות.
אריאל היטיב לתאר את זה בראיונות שאחרי המשחק.
"זה לא כדורסל, זה רצון, זו מלחמה, זו הבנה וזה לכבד את המקום שאתה עובד בו, וכרגע אנחנו לא עושים את זה."
 
אני מניח שלכל אחד מאתנו רשום בפנקס הקטן מי האשם במשבר הנוכחי, מי צריך לפנות את המקום, מי צריך להיות מוחלף, מי לא מתאים.
פונה לכולנו לא להתעסק בזה. אנחנו מצליחים ביחד ונכשלים ביחד. כולנו באותה הסירה בסיפור הזה.
מי שצריך לעשות חושבים ולעבוד קשה בטוח שלא ישן בלילה בכדי לגרום לדברים להיראות אחרת.
אנחנו האוהדים יש לנו תפקיד מוגדר וברור במסע הזה - לתמוך ולעודד.
 
בשבוע הבא משחק קריטי בנהריה. משחק שיצמיד אותנו לתחתית או שייתן קצת אוויר נשימה.
צריך שאנחנו האוהדים נגיע בכוח גדול להתגבר על ה "איה-איה נהריה" של הכרוז שלהם, צריך שהשחקנים יעבדו השבוע קשה על מה שלא עובד, צריך שצוות האימון יראה מה ניתן לשנות בזמן הקצר הזה והעיקר צריך כמו תמיד להאמין, להאמין, להאמין.
כי אין לנו גלבוע-גליל אחרת גם ברגעים של אכזבה.
 
אדום עולה !